מרקס נ' חברת סלקום ישראל בע"מ

פסק דין

בכתב התביעה המקורי תבע התובע סך של 4,986 ₪ אשר לדבריו נגבו על ידי הנתבעת ללא כל בסיס חוזי עם סיום ההתקשרות ביניהם, סיום שנעשה באופן חד צדדי על ידי התובע. עם זאת, בפתח הדיון העמיד התובע את הסכום הנתבע על ידו על 2,482 ₪.

המחלוקת הראשונה בין הצדדים היתה בשאלה מהו החוזה שנכרת ביניהם. לעניין זה הפנתה הנתבעת לחוזה הכללי, על הנספח שנהוג ביחס לתכנית סוהו ולמכשיר דגם סמסונג F480. התובע לא חלק על מהות התכנית והמכשיר, אך טען כי לא חתם על חוזה מסוג זה. הנתבעת ציינה כי לא איתרה את ההסכם הספציפי הנושא את חתימת התובע, אך מנגד התובע לא הביא כל חוזה אחר עליו חתם.

במצב דברים זה, עת אף אחד מהצדדים לא הצביע על חוזה אחר שנכרת ביניהם באופן הסוטה מהחוזה הכללי הנהוג ביחס לתכנית ולמכשיר שאין חולק כי היו רלבנטים לתובע, אין אלא להסיק כי בהתקשרות הפרטית בין הצדדים חלו תנאי ההתקשרות הרגילים של הנתבעת בעניין התכנית והמכשיר האמורים. זאת מכיוון שיש לזכור שעסקינן בחוזה אחיד, המשמש את הנתבעת בתדירות גבוהה נוכח הכמות הגדולה של לקוחותיה. לשון אחר, הכלל הוא החוזה שהוצג, החריג הוא שינויו, ומשהתובע לא הוכיח שבעניינו חל דווקא החריג, אין אלא להסיק שבעניינו חל הכלל.

עתה יש לבחון את מקור חיובו של התובע בסכום כתב התביעה המתוקן. לעניין זה לא ניתן פירוט בכתב ההגנה, ובמהלך הדיון נמסרו מספר הסברים על ידי נציג הנתבעת, עד שזה עמד על האחרון שבהם. התובע מצידו ציין כי אם החוזה האמור חל, הרי שהחיוב היחיד שיש לחייבו נובע מסעיף 12.2 לחוזה הכללי, סך של 1,100 ₪+מע"מ אשר נוגע להחזר המתייחס להפסקת התחייבות בשנת ההתקשרות השניה. כאמור, קבעתי כי חוזה זה חל, ועל כן נותרים אנו עם מציאת מקורו של סך של 1,350 ₪+מע"מ.

לעניין זה, כנקודת מוצא יש לפנות לסעיף 3 לחוזה הכללי, המתייחס לדין בעת הפסקת התקשרות טרם תום תקופת התחייבות, ואשר מפנה לסעיף 12 שבחלק הכללי וכן לנספחים הנלווים. ההפניה לסעיף 12 מולידה אך ורק את החיוב בסך 1,100 ₪ + מע"מ שכבר הוזכר, ועל כן יש לבחון את הנספחים הנלווים.

לעניין זה מסתבר כי בסעיף 3.1 לנספח הנוגע לתכנית סוהו, נאמר מפורשות כי בעת הפסקת ההתקשרות טרם סיום תקופת ההתחייבות, על הלקוח לשלם את מכפלת יתרת חודשי ההתחייבות בסכום החיוב הקבוע הרלבנטי לו. נוכח טיב המכשיר, המדובר ב-75 ₪ + מע"מ לחודש. משהתובע לא חלק על דברי נציג הנתבעת לפיהם אף קיבל מכשיר לרכב מסוג ספיריט, המדובר ב-20 ₪ + מע"מ נוספים לחודש. משהתובע לא חלק על דברי נציג הנתבעת שנותרו 14 חודשים להתקשרות, הרי שיש להכפיל מספר זה ב-95 ₪, והתוצאה הינה 1,330 ₪ אליהם יש להוסיף מע"מ.

יוצא איפה שהסכום היחיד שמקורו לא הוכח הינו 20 ₪ (ההפרש בין 1,350 ₪ ל-1,330 ₪) + מע"מ. מדובר בסכום זעום, בטל בשישים, הן בכלל והן ביחס לסכום התביעה המתוקן ובוודאי ביחס לסכום המקורי. סביר להניח כי הצדדים לא היו מטריחים עצמם לבית המשפט אילו זו היתה המחלוקת הראשונית ביניהם. מצד שני, דומה כי אין להלין בעניין זה רק על התובע, שגישתו העקרונית להעדר מקורות חיוב נדחתה על ידי מכל וכל, אלא שנראה שהפגנת גישה ברורה יותר מצד נציג הנתבעת כלפי התובע ביחס למקורות החיוב, היתה חוסכת התדיינות זו.

בנסיבות אלה, החלטתי לדחות את התביעה, תוך קביעה שכל צד יישא בהוצאותיו.

זכות להגשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 15 ימים מיום המצאת פסק הדין.

ניתן היום, י"ז אדר א תשע"א, 21 פברואר 2011, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: